פרויקט החשיבה האסטרטגית- הקדמה
עורך הספר: אמל ג'מאל.
ספר זה יוצא לאור במסגרת פרויקט החשיבה האסטרטגית של מרכז אעלאם בשיתוף עם קבוצת אוקספורד למחקר מלונדון ועם קבוצת החשיבה האסטרטגית הפלסטינית מרמאללה. הוא מתפרסם בהמשך לשני הדוחות שפרסם מרכז אעלאם בשנים 2016 ו-2018 במטרה להעמיק את החשיבה האסטרטגית במציאות המורכבת של האזרחים הפלסטינים בישראל, ובדרכים היעילות ביותר העומדות לרשותם בהתמודדותם עם האתגרים הניצבים בפניהם.
בשלוש שנים האחרונות נטל מרכז אעלאם על עצמו לא רק את האחריות לריכוז פעילות קבוצת החשיבה האסטרטגית, אשר פרסמה את שני הדוחות הראשונים בנושא, אלא גם את האחריות לקידום כתיבת ניירות עמדה אסטרטגיים על ידי מומחים מהחברה היהודית ומהחברה הפלסטינית בישראל. נושאי ניירות העמדה נבחרו על ידי הנהלת פרויקט חשיבה זה בפגישה שהתקיימה באזור אוקספורד בבריטניה בקיץ של שנת 2017, שנכחו בה כל השותפים לפרויקט, בהם גם נציג ממכון ון ליר בירושלים.
כבר בשלב זה הוחלט על הצורך בהעמקת החשיבה האסטרטגית בסוגיות המרכזיות העומדות על הפרק בחברה הישראלית ובחברה הפלסטינית. אי לכך הוחלט לפנות למספר מומחים, גברים ונשים, בבקשה שיכתבו ניתוח מעמיק של אחת הסוגיות המרכזיות בחברתם, סוגיה אשר לה השלכות חשובות על מערכת היחסים בין החברה הישראלית-יהודית לחברה הפלסטינית על כל מרכיביה. בעוד קבוצת החשיבה האסטרטגית הפלסטינית פנתה למומחים פלסטינים שאינם אזרחי ישראל, והזמינה מהם שנים עשר ניירות עמדה שונים, מרכז אעלאם נבחר לרכז את הטיפול בניירות העמדה של מומחים יהודים ופלסטינים אזרחי ישראל, שישה יהודים ושישה פלסטינים, איש איש בתחום התמחותו.
ניירות העמדה נועדו להעמיק את החשיבה הביקורתית והרפלקטיבית באשר לתהליכי עומק בחברות היהודית והפלסטינית בישראל. על אף היעדר סימטריה בין שתי החברות האלה, ולמרות מבנה הכוח המאפיין את מדינת ישראל, הפועל לקידום הטוב הקולקטיבי של החברה היהודית — מן הראוי להצביע על הזיקה העמוקה בין התהליכים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים המתחוללים בחברה היהודית לבין אלה שמתרחשים בחברה הפלסטינית בישראל, ועל השלכותיהם כבדות המשקל של אותם תהליכים. הרחבת האופקים באמצעות הפניית אור הזרקורים להתפתחויות שחלו בעשורים האחרונים בחברות השבויות בקונפליקט הממושך, עשויה לסייע בתהליך ההתפכחות של מקבלי ההחלטות, ולהביא לשינוי, ולוּ מזערי, בתודעה הציבורית של החברה בישראל על מרכיביה השונים.
לפני הצגת נושאי ניירות העמדה, חשוב להפנות תשומת לב להקשר שבו מתקיים הדיון בסוגיות השונות שהמומחים נדרשו להתייחס אליהן. הקשר זה הוא יחסה של מדינת ישראל ושל החברה בישראל למציאות המורכבת מול העם הפלסטיני, מציאות שנוצרה עם הקמת המדינה, והלכה והסתבכה עם כיבוש שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה במלחמת 1967, ועם ההתפשטות הדמוגרפית היהודית בשטחי הגדה המערבית באמצעות הקמת התנחלויות יהודיות באזורים שונים. מציאות דמוגרפית זו מקשה על הפרדה לאומית במסגרת פתרון עתידי כלשהו של הסכסוך.
על אף ניסיונותיהם של הכוחות הפוליטיים הדומיננטיים בישראל בשנים האחרונות לצמצם את רמת העניין בקונפליקט הישראלי-פלסטיני ובהשלכות הכיבוש הישראלי בשטחי הגדה המערבית והמצור על רצועת עזה על חיי היום-יום בישראל, לא חולף יום מבלי שמציאות זו עולה מחדש לכותרות. העלמת הנושא מהאג'נדה ומהתודעה הציבורית אינה משנה את המורכבות ואת הטרגיות שבמציאות זו. גם אם מרבית האזרחים בישראל אינם חשים את הסכסוך בחיי השגרה שלהם, הוא משפיע על היבטים רבים של חייהם, במיוחד במישור הכלכלי, התרבותי והפסיכולוגי. העלויות הרבות של הכיבוש, החסך בלגיטימיות בין-לאומית, ותחושת חוסר הביטחון האונטולוגי המתמדת, הם רק טפח מהשפעותיו היומיומיות של המצב הקיים על החברה היהודית בישראל. אם דברים אלה נכונים לגבי חברה מפותחת וחזקה — קל וחומר הם ת ֵקפים לחברה הפלסטינית, הנמצאת תחת עולו של כיבוש צבאי זה חמישה עשורים ויותר. קשייה של חברה זו משתקפים במדדים שונים, בהם מספר העצורים בבתי הכלא הישראליים; מספר ההרוגים והפצועים בפעולות שונות של כוחות הביטחון הישראלים; העוני הפו ֶשה בחברה; רמתה הגבוהה של האבטלה; וכן מספר בעלי הצרכים המיוחדים, שמקצתם סובלים מפגעי הכיבוש במישור הפיזי והנפשי.
השכחת מציאות זו וטשטוש החוב המוסרי של החברה בישראל למתרחש בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה הם חלק ממדיניות ארוכת שנים בישראל. מדיניות זו הגיעה לשיאה בעשור האחרון עם התבססות שלטונה של מפלגת הליכוד, יחד עם מפלגות ימין לאומניות ודתיות, אשר מעמיקות את התפיסה התיאולוגית בתהליכי קבלת ההחלטות של המדינה, ומספקות למערכת הצבאית גיבוי מלא במאמציה לדכא ניסיונות התנגדות פלסטיניים כלפי הכיבוש הישראלי. תפיסה זו, המשלבת אידיאולוגיה משיחית עם תפיסה ביטחוניסטית ניצית, הלכה והתבססה כעמדה הדומיננטית במסדרונות השלטון בעשורים האחרונים. בכל הנוגע לעניין הפלסטיני, תפיסה זו באה לידי ביטוי בתהליכי חקיקה אשר כללו את חוק ה ַנ ְכּ ָבּה משנת 2011, חוק הלאום משנת 2018, וכן שינויים רבים בחוק העמותות, שינויים שנועדו להצר את צעדיהם של ארגוני זכויות אדם הפועלים בשטחי הגדה המערבית. גישה זו באה לידי ביטוי גם במדיניות החינוך, והיא עולה ממעורבותם ההולכת וגוברת של ארגונים דתיים ולאומניים במערכת החינוך, כולל בזו הממלכתית, כדי לקדם תפיסת אזרחות אתנית מוגבלת על חשבון תפיסה ליברלית וסובלנית יותר. מגמה זו משתקפת גם בהחלפת ספר הלימוד לאזרחות בבתי הספר בארץ.
מקורם של שינויים אלה בתהליכי עומק רחבי היקף בחברה בישראל, הבאים לידי ביטוי במישור החברתי, הפוליטי, הכלכלי והתרבותי. תהליכים אלה אינם קשורים באופן בלעדי למערכת היחסים של החברה בישראל עם העם הפלסטיני, אך יש להם השלכות כבדות משקל עליה.
הקדמה זו פורסת אחדים מהתהליכים המרכזיים המתרחשים בחברה בישראל, ומצביעה על הניגודים, המתחים והסתירות שבהם כמעידים על הצורך להתייחס לפרקי הספר בהקשר רחב יותר. מאפיינים אלה חוצים בין המישורים השונים, ולכן החלוקה להלן — לשסעים חברתיים, פוליטיים, כלכליים ותרבותיים — היא לצרכים אנליטיים, אך יש להקדים ולהבהיר כי בין מישורים אלה קיימת חפיפה רבה. כפי שיובהר, הדיפרנציאציה בחברה הישראלית אינה חד-ממדית, וקבוצות אוכלוסייה שונות מקיימות מערכות יחסים נבדלות במגוון המישורים שיוצגו להלן.
במישור החברתי ניתן להצביע על מתחים הולכים ומעמיקים בין תושבי הערים הגדולות במרכז הארץ לבין הפריפריה, בין חילוניים לדתיים ובין ערבים ליהודים. די להתבונן ברמת החיים, בדפוסי ההצבעה ובהרכב האתני של אוכלוסיות אלה, כדי להבחין בעומק ההבדלים ביניהן. חלק ניכר מהאוכלוסייה בערים המבוססות של מרכז הארץ, שמרביתה אשכנזית, משתייך לעשירונים העליונים במדדים החברתיים-כלכליים. לעומת זאת, האוכלוסיות החיות בפריפריה, מרביתן ממוקמות בעשירונים התחתונים של המדדים החברתיים- כלכליים. אוכלוסייה זו ברובה מזרחית, או שהגיעה מברית המועצות לשעבר, והיא חיה לצד אוכלוסייה ערבית גדולה, שרוב רובה משתייך לאותו מעמד נמוך. דווקא קיומם של ִקרבה גיאוגרפית ושל דמיון חברתי-כלכלי בין האוכלוסיות הנמצאות בפריפריה, מעמיקים את רמת האנטגוניזם ביניהן. מלבד זאת, המרכז העירוני מתאפיין בנטיות ליברליות וחילוניות, המהוות ְמַגשר לא רע לחלק מהאוכלוסייה הערבית בפריפריה. לעומת זאת, האגפים השמרניים של החברה במרכזים העירוניים עצמם מצליחים לגייס את הפריפריה היהודית הנחשלת כנגד המרכז הליברלי, ומאשימים אותו בבוגדנות מעצם נטיותיו הליברליות, אך בעיקר בשל תמיכתו בעקרונות אזרחיים של שוויון ושל שלטון החוק, שעשויים ליהנות מהם גם האזרחים הערבים. על אף דברים אלה, אי-אפשר להתעלם מהפערים התרבותיים והכלכליים בין המרכז העירוני הליברלי לאוכלוסייה הערבית. כמו כן, לא ניתן להתעלם מהזהות היהודית המשותפת למרכז העירוני הליברלי ולפריפריה הנחשלת. לכן, המאבקים והשסעים בין אוכלוסיות אלה אינם חופפים תמיד, והם תוצר של מאבקים פוליטיים עיקשים על כיבוש המרכז הפוליטי, השולט בחלוקת המשאבים החומריים והסמליים במדינה. למורכבויות אלה חשוב להוסיף את מגמות החילון אל מול ההדתה בחברה היהודית, אשר מעמיקות את הפערים בין אוכלוסיות שונות ומערימות נדבכים נוספים על האנטגוניזם הקיים ביניהן. מגמת ההדתה כוללת שכבות שונות של החברה בישראל — יהודים וערבים. מגמות אלה, אל מול תהליכי חילון חזקים בקרב אוכלוסיות רבות, בעיקר במרכזים העירוניים, מחזקות את הפערים בין הדתיים והשמרנים, מצד אחד, לבין החילוניים והליברליים מנגד. מתחים אלה משתקפים, בין היתר, במאבק על אופיו של המרחב הציבורי ועל חלוקת המשאבים למוסדות חינוך פורמליים ובלתי-פורמליים כאחד.
במישור הפוליטי ניתן להצביע על הקיטוב העמוק בחברה, אשר השתקף בקיומן של שלוש מערכות בחירות ללא הכרעה במהלך שנה אחת. שני הגושים המתגוששים, חרף ההסכמות הקיימות ביניהם במישורים מסוימים, כגון מדיניות הביטחון השוטף, מייצגים אוכלוסיות בעלות רקע סוציולוגי, כלכלי ותרבותי נפרד, החיות באזורים שונים בארץ, ולכן הם בעלי תפיסת עולם ואינטרסים נבדלים. ממד נוסף של המתח הפוליטי בין גושים אלה בא לידי ביטוי במאבק ההולך ומחריף של חלק ניכר מהאליטה הפוליטית השמרנית במערכת המשפט, הנתפסת על ידם כליברלית מדי, על אף שמרבית פסיקותיה משקפות תפיסת עולם לאומית שמרנית. הטחת ההאשמות במערכת המשפט על כל מרכיביה, נוסף לתקיפת מערכות אכיפת החוק על ידי מפלגת השלטון והעומדים בראשה, תוך כדי שחיקה מתמדת באמון הציבור בה באמצעות קמפיין תקשורתי מתוחכם — כל אלה משקפים את השבר העמוק בקרב האליטות הפוליטיות בישראל. שבר זה מביא לידי ביטוי את האנטגוניזם בין מרכיבי אוכלוסייה שונים, התומכים בשני מחנות ניצים הנאבקים ביניהם על השליטה במוסדות המדינה. המחלוקות הפוליטיות בחברה בישראל נוגעות גם למדיניות הביטחונית-מדינית של ישראל, בעיקר בכל הקשור לסוגיה הפלסטינית ולעתיד השטחים הפלסטינים שכבשה ישראל במלחמת 1967. אף כי ישנה תמימות דעים רחבה בחברה היהודית בישראל בנוגע למדיניות הביטחונית השוטפת אל מול האיומים ההולכים ומצטברים בסביבתה האזורית, המשך השליטה, באופן ישיר או עקיף, במיליוני פלסטינים החיים בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, מהווה נקודת מחלוקת עמוקה בחברה. בעוד חלק הארי של החברה היהודית בישראל מגלה אדישות כלפי מציאות זו, קיימות שתי אוכלוסיות ניציות ופעלתניות, המנוגדות בתפיסתן את מדיניות המדינה בסוגיית השטחים הכבושים. חלק מהאוכלוסייה בישראל, בעיקר המחנה הלאומני-דתי-מתנחלי, הנתמך על ידי אוכלוסיות לאומיות אינטרסנטיות, חותר להעמקת השליטה הישראלית בשטחי הגדה המערבית, ופועל באמצעות מוסדות מדינה שונים לקידום סיפוח חד-צדדי של שטחים אלה. בשנים האחרונות העמיק מחנה זה את שליטתו במפלגת השלטון ההגמונית, תפס עמדות כוח רבות במדינה, והצליח להעביר משאבים כלכליים רבים לחיזוק אחיזת ישראל בשטחי הגדה המערבית ולמניעת נסיגה עתידית אפשרית משטחים אלה. מנגד ניצב מחנה מגובש פחות, אך נחוש לקדם מדיניות הפוכה על רקע מניעים שונים. חלק ממחנה זה חותר לשימור הרוב הדמוגרפי היהודי בשטחי מדינת ישראל, וכדי לקדם הפרדה הוא תומך במדיניות של פשרה מול ההנהגה הפלסטינית. חלק אחר ממחנה זו הוא בעל תפיסות עקרוניות באשר לזכויות אדם, ובעל מחויבות גדולה יותר לנושא זה, ולכן פועל לקידום פשרה מדינית עם ההנהגה הפלסטינית, במטרה לאפשר זכות הגדרה עצמית לפלסטינים ולשים קץ לפגיעה האנושה של ישראל בזכויותיהם הבסיסיות של מיליוני פלסטינים החיים תחת שליטה צבאית ישראלית מעל חמישה עשורים. מחנה זה מורכב מיהודים ומפלסטינים ישראליים, שהמחבר ביניהם הוא מחויבויות עקרוניות, ולא רק שיקולים פרגמטיים תועלתניים. ההסכמות הקיימות בין תומכי הפשרה הטריטוריאלית, על אף ההבדלים במניעיהם, ובמיוחד חרף התמיכה של האוכלוסייה הערבית במחנה זה — מביאות את המחנה השמרני-דתי-מתנחלי לקדם צעדים חוקיים, דמוגרפיים ותשתיתיים ש ַי ְקשו על כל אפשרות לפשרה טריטוריאלית בעתיד. חוק-יסוד: משאל עם, ותיקון חוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל, לצד הניסיונות הנשנים להכשיר את המאחזים שהוקמו לצד התנחלויות גדולות, שגם לפי החוק הישראלי אינן חוקיות, הם דוגמאות אחדות לצעדים אלה. תהליכי הדה- לגיטימציה של מחנות, של מפלגות ושל אישים שונים, בהם אנשי צבא בכירים לשעבר, הם ביטוי למלחמת החורמה נגד כל מי שמאיים על תפיסת העולם הלאומנית-תיאולוגית-משיחית השולטת במסדרונות השלטון בעשור האחרון.
במישור הכלכלי ניתן להצביע על התפתחות הכלכלה הישראלית בקצב מרשים תוך כדי שמירה על אחוזי צמיחה גבוהים בהשוואה למדינות המתפתחות. אך ַאליה וקוץ בה: ככל שמעמיקים בהסתכלות, כך מבחינים בפערים הכלכליים הנפערים בין אוכלוסיות שונות בחברה. על אף העלייה ברמת החיים של מרבית האוכלוסייה, פערי השכר בין העשירונים העליונים לבין התחתונים הולכים וגדלים. חלוקת העושר בישראל אינה פרופורציונלית, וחלק הארי של ההון הולך ומתרכז בידי קבוצה מצומצמת של משפחות עשירות מאוד. כמו כן, נסיגת המדינה מתמיכה ברשת הביטחון הסוציאלית בשלושת העשורים האחרונים, ְמשמרת את העוני בקרב אוכלוסיות חלשות, בעיקר החרדית והערבית. שתי אוכלוסיות אלה, המהוות כארבעים אחוזים מהחברה בישראל, הן הנחשלות ביותר, מצד אחד, ומנגד — בהן טמון פוטנציאל הצמיחה העתידי של ישראל. שתי אוכלוסיות אלה, חרף השונוּת הרבה ביניהן, מקופחות בחלוקת המשאבים של המדינה מאז קומה, ובהן נמצא מספר העניים הגדול ביותר בישראל. לכן, ולמרות הצמיחה הנמשכת, אם מביאים בחשבון שהצפי לשנת 2065 מצביע על כך שהחברה החרדית תהווה 32% מהחברה הישראלית, והחברה הערבית — כ-19%, אפשר לדבר על אופק כלכלי בעייתי לחברה בכללותה. על אף שההתפתחויות בחברה הערבית מצביעות על שינויים חברתיים וכלכליים כבירים, המשתקפים בצמיחת מעמד בינוני משכיל רחב המבשר טובות לעתיד, לא ניתן להתעלם מכך שאוכלוסייה זו סובלת מהזנחה רבת-שנים, ולכן רמת השירותים בה בתחומי החינוך, הבריאות והתשתיות נמוכה במיוחד, דבר המוליד תסכול, מקשה על השתלבות בשוק העבודה, ומכאן — פוגע ברמת הצמיחה והפריון של החברה בכללותה. התבוננות בחברה החרדית, למרות השינויים שמתרחשים גם בה, מלמדת כי המגמה הכללית השוררת בה היא המשך המצב הקיים, שבו אחוז גבוה מאוד מקרב האוכלוסייה הגברית אינו עובד, וחלק גדול מהנשים עובדות במשרות חלקיות בלבד. מציאות זו, ובמיוחד האפליה המובנית במדיניות המדינה, יוצרת פערים כלכליים בין אוכלוסיות שונות, הפוגעים בצמיחה ויוצרים הבדלים ניכרים במציאות הכלכלית.
במישור התרבותי קיימים הבדלים לא מבוטלים בתוך החברה היהודית, ובינה לבין החברה הערבית. די אם נתבונן בשינויים במדיניות המימון של מוסדות התרבות בישראל — שינויים שחתרה להכניס מירי רגב, שרת התרבות בממשלת נתניהו הרביעית — כדי להבין את עומק השבר התרבותי. שבר זה בנוי על החפיפה שאינה מלאה תמיד בין תרבות גבוהה, המזוהה עם האוכלוסייה שמקורותיה ושורשיה התרבותיים הם אירופה-אמריקה, לבין תרבות שנחשבת בעלת ערך נמוך, המזוהה עם האוכלוסייה שמקורותיה ושורשיה התרבותיים הם מזרח-תיכוניים. מדיניות חלוקת המשאבים למוסדות תרבות, וכן מדיניות החינוך בתחום ההיסטוריה והתרבות של בתי הספר בישראל, מצביעות על העדפה של התכנים התרבותיים המזוהים עם העולם המערבי. השינויים ששאפה השרה רגב להכניס בשנים האחרונות עוררו את ה ֵשדים הרדומים בתחום זה, והתרעומת שקמה נגדה בקרב האליטה התרבותית המבוססת משקפת את עומק האנטגוניזם הקיים בחברה בנושא זה. החיבור בין הזהות האתנית-תרבותית- פוליטית של השרה למדיניות חלוקת המשאבים החדשה שקידמה, משקף את החשדנות ההדדית, ויוצר חיבור חזק ביותר בין מישורים שונים של מגוון השסעים בחברה הישראלית. חרף הרצון להימנע מקלישאות שטחיות בהקשרים אקדמיים, קשה שלא להתפתות לשימוש במינוח העממי השגור של מלחמת תרבות בין 'ישראל הראשונה' ל'ישראל השנייה'. מובן ששימוש זה מגביל אותנו לחברה היהודית בלבד. אם נצרף את החברה הערבית למשוואת התרבות, ניווכח שהפערים והשסעים מורכבים אף יותר. 'ישראל הראשונה' דחקה את תרבותה של האוכלוסייה היהודית-המזרחית מחוץ למעגל הלגיטימיות, קיפחה אותה בחלוקת המשאבים לאורך שנים רבות, והתייחסה לתרבות זו כנחותה דווקא בגלל היותה מזוהה עם העולם הערבי, 'הבטן התרבותית' החובקת של האוכלוסייה הערבית בישראל. האנטגוניזם כלפי התרבות הערבית וההסתכלות עליה כנחותה הביאו לניסיון ממושך 'לתרבת' ולחנך מחדש את האוכלוסייה היהודית-המזרחית, דבר שעורר התנגדות עזה בקרב אוכלוסייה זו. אי לכך היא מצאה עצמה חייבת לוותר על מנהגיה ותרבותה כדי להיחשב פטריוטית, ולכן פיתחה שנאה עיוורת כלפי התרבות הערבית וכלפי מייצגיה. אלא שמדיניות התרבות של הממסד האשכנזי במהלך השנים עוררה חוסר שביעות רצון בקרב אוכלוסיות מזרחיות רבות. תחושות התסכול ממדיניות הממסד התרבותי, לצד תהליכי הגיוס הפוליטיים של אליטות לאומיות שמרניות בדמות מפלגת הליכוד, הביאו לשינויים טקטוניים בפוליטיקה הישראלית. עם זאת, רק בשלבים מאוחרים יותר התחילו ניסיונות לתרגם את המהפך הפוליטי של סוף שנות השבעים למישור התרבותי. הניסיונות של השרה רגב בשנים האחרונות הם חלק ממסע שמטרתו העצמת יצירות תרבותיות המציבות תפיסת עולם שמרנית ולאומית כמשקל נגד לנטיות הליברליות של האליטה התרבותית הישנה. קידום חוק "נאמנות בתרבות" אינו אלא חלק מהניסיון ליצור היפוך במדיניות חלוקת המשאבים, ולקדם יצירות תרבותיות המתיישבות עם תפיסת הממסד התרבותי החדש. זאת, בין אם במסגרת מוסדות התרבות הקיימים, כגון תיאטרון "הבימה" וקרנות הקולנוע, ובין אם באמצעות התמיכה ביוזמות חדשות, החשופות להשפעות הממסד וכפופות לרצונו הפוליטי. תהליכי ההעצמה של יצירות תרבותיות המחויבות לנרטיב הלאומני של מפלגת השלטון מחזקים את מלחמת התרבות בין אליטות חברתיות ופוליטיות שונות, ומצטרפים למישורים נוספים של השסעים העמוקים בחברה היהודית בישראל. בהקשר זה חשוב לציין שהכנסת תיקונים במדיניות המימון של משרד התרבות, והלחץ הגובר על מוסדות התרבות 'להתיישר' עם רצונו של השלטון, באים, בין היתר, כדי להעצים מוסדות תרבות ויוצרים מזרחיים, אך מבלי לדבר בשפה עדתית או להבליט את הזיקה בין התרבות המזרחית למקורותיה ולשורשיה הערביים. במסגרת תיקוני מדיניות חלוקת המשאבים אפשר להבחין שקיימת עלייה במשאבים המוקצים למוסדות תרבות ערביים. אך שיפור זה, המתבטא בעלייה מ-3.5% מתקציב המשרד בעבר לכמעט 6% בשנתיים האחרונות, אינו משקף מדיניות עקרונית להשוואתתקציביהתרבותהערביתלזוהיהודית.אךגםכאן ַאליהוקוץבה— לעלייה בהקצאת המשאבים מתלווה ניסיון ברור להחזיר את מדיניות הפיקוח על התכנים, מדיניות שאפיינה את תקופת הממשל הצבאי של שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. המשבר שהתפתח עם תיאטרון אל-מידאן, שהוא התיאטרון הערבי המרכזי בישראל, והפסקת תמיכתה של המדינה בו, משקפים את המדיניות החדשה. הממסד התרבותי הדומיננטי חותר לחזק את מגמות הישראליזציה בחברה הערבית, ולהרחיקה מעיסוק בשורשיה הלאומיים הפלסטיניים. מדיניות התמיכות מלמדת שרצונו של הממסד התרבותי הוא שהיוצרים והיוצרות הערביים יגבילו את עיסוקיהם ואת יצירותיהם לסוגיות מקומיות, מתוך מגמה ישנה-חדשה לייצר זהות ערבית-ישראלית ייחודית.
מסקירה קצרה זו עולה בבירור שקיימות לא מעט חפיפות בין השסעים השונים, וכי הם מזינים זה את זה. מורכבותם של שסעים אלה יוצרת קושי במציאת הס ָכּמות בתחומי חיים רבים, במיוחד בכל הקשור למדיניות המדינה בסוגיה הפלסטינית ובפתרון הסכסוך הממושך. חוסר ההסכמה התגלה במערכות הבחירות השונות החל מאפריל 2019 ועד מרץ 2020. כמו כן, הוא מעמיק על רקע פרסומה של תוכנית השלום של הנשיא האמריקני דונלד טראמפ, והתחושה בקרב מחנה שלם בישראל שלפיה תזמון פרסום התוכנית מהווה התערבות בוטה בהליך הבחירות בישראל, ונועד לסייע בידיו של בנימין נתניהו לשמור על כוחו בראשות הממשלה. ללא קשר לטענות אלה, ברור ממרכיבי התוכנית האמריקנית שהיא מסבכת עוד יותר את הסכסוך, ומעניקה לישראל יתרון בולט במימוש מאווייה ובקידום המשך שליטתה במרחב הגיאוגרפי שבין נהר הירדן לים התיכון. זאת, תוך כדי יצירת הפרדה פונקציונלית בלבד בין המרחב הריבוני הישראלי לשטחים שחיים בהם פלסטינים במסגרת אחריותה של הרשות הפלסטינית.
על רקע התפתחויות אחרונות אלה ראוי להציג בפני הקוראים את ששת ניירות העמדה המשקפים את תהליכי העומק בשישה תחומי עניין בעלי השלכות ישירות ועקיפות על עתיד הסכסוך ועל דרכי ההתמודדות איתו. העיסוק בהם נועד לספק פרספקטיבות אלטרנטיביות למחשבה הרווחת בתחומים אלה, ולאפשר דיון מחודש במדיניות המדינה בנושאים אלה בעשורים האחרונים. כמו כן, העיסוק בתהליכים אלה, הנובע מהצורך לקבל אחריות על שינוי המציאות שבה אנו חיים ולספק נקודת מבט אלטרנטיבית עליה, יאפשר להצביע על השלכות תהליכים אלה לעתיד, ועל דרכי התערבות אפשריות לשינוי כלשהו לכיוונים שבהם מצוי פתרון הומני לסכסוך. נייר העמדה הראשון נכתב על ידי ד"ר אלון ליאל, והוא עוסק במעמדה של ישראל בזירה הבין-לאומית. נייר העמדה משרטט מגמות התפתחות אפשריות, ומציג המלצות שעשויות לקדם פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. את נייר העמדה השני כתב פרופ' אלי פודה, ובו הוא מצמצם את נקודת המבט וממקם את ישראל במזרח התיכון. פרופ' פודה עוקב אחרי התפתחות מערכות יחסיה של ישראל עם מדינות מרכזיות בסביבתה, ומציג המלצות לגבי קידומן ולגבי השלכותיהן על פתרון הסכסוך. נייר העמדה של פרופ' יגיל לוי עוסק בממד הביטחוני, ומעלה את השאלה אם יש בכוחה של החברה בישראל להצמיח כוחות-נגד שיאתגרו את החשיבה הצבאית המושלת בכיפה בעשרות השנים האחרונות. לטענתו, תהליך כזה טומן בחובו את המפתח ליישוב הסכסוך הישראלי-ערבי בכלל, והישראלי-פלסטיני בפרט — בדרכי שלום. נייר העמדה הרביעי, של פרופ' חנה הרצוג, מבקר את השיח הרווח העומד ביסוד ההסדרים החברתיים הדומיננטיים בחברה בישראל, ומציע מבט מגדרי על סוגיית הביטחון ועל הגדרות חלופיות למושג הביטחון השגור. הנייר מעלה דרכים לחשיבה על מדיניות רגישת מגדר, אשר יכולה ליצור שינויי עומק במחשבה הרווחת בחברה הישראלית, ומכאן להצמיח דרכי התמודדות אלטרנטיביות עם האתגרים העומדים בפני חברה זו, בהם הסכסוך עם החברה הפלסטינית. נייר העמדה החמישי הוא של ד"ר דליה שינדלין, והוא עוסק בסוגיית הקהילות היהודיות והפלסטיניות החיות מחוץ לגבולות ישראל\פלסטין, ובוחן את אופיין ואת מידת השפעתן על מגמות ההתמודדות עם הסכסוך ועל פתרונו. בנייר העמדה השישי בוחנת רז סקר ברזילי אחד מתהליכי העומק המתרחשים בחברה היהודית בישראל, ואשר לו השלכות כבדות משקל על פתרון הסכסוך — והוא תהליך ההדתה. נייר עמדה זה מציג את מאפייניו, מצביע על מעורבותה של המדינה בתהליך זה, ומפנה תשומת לב להשלכותיה של מדיניות ההדתה על תפיסת הסכסוך ועל פתרונו.
ספר זה יוצא לאור בצילה של "תוכנית המאה" של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, אשר פורסמה בטקס חגיגי בבית הלבן ב-28 בינואר 2020, בהשתתפותו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. על אף שאין זה המקום לפרט את חלקי התוכנית, ספק כי אפשר לומר בוודאות גבוהה שהיא מהווה תרגום מפורט של תפיסת העולם האידיאולוגית והביטחונית של מפלגות השלטון הלאומניות-שמרניות בישראל, ומשקפת את כוחו של הלובי המשיחי-מתנחלי לא רק בתהליכי קבלת ההחלטות בישראל, אלא גם בעיצוב מדיניות הממשל האמריקני במזרח התיכון. תוכנית זו מסבכת עוד יותר את המציאות הישראלית- הפלסטינית. מצד אחד היא מצדיקה מדיניות הקולוניזציה הישראלית, ומנגד — היא מרוקנת ממשמעות את הזכויות הלאומיות הפלסטיניות ושמה קץ לאפשרות מימוש ריבונות פלסטינית במדינה עצמאית בעתיד. הענקת לגיטימציה מדינית לסיפוח שטחים גדולים מהגדה המערבית לישראל, בניגוד לחוק הבינלאומי; הכשרת התנחלויות בלתי חוקיות והצבת התניות בלתי סבירות לפלסטינים, הכוללות ויתור על זכות השיבה; הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית וויתור על מדינה פלסטינית נורמלית בעלת רצף טריטוריאלי המבטיח לה ריבונות - כל אלה הופכים את התוכנית למתכון בטוח להמשך הסכסוך גם שנים רבות קדימה. נוכח התפתחות זו, פרויקט החשיבה האסטרטגי הופך נחוץ וחיוני עוד יותר, ובפרקים השונים בספר זה יש כדי לאפשר חשיבה קונסטרוקטיבית על ההיבטים השונים של המציאות הישראלית שנסקרים בו. כולנו תקווה שחרף התכחשותם של חוגים רחבים בחברה בישראל לנושאים אלה, הם יספקו נקודת מבט חדשה לכל מי שמתעניין בהוויה הישראלית-פלסטינית, שהיא הוויה משותפת. בכך יואץ הצורך להתמודד איתה בדרך שתקדם ערכים הומניים ותוביל לפתרון המבוסס על הכרה הדדית אתית, מוסרית וצודקת. הבחירות לכנסת ה-23, שטמון בחובן פוטנציאל לשינוי המגמות שהשתרשו בקרב האליטה הפוליטית הדומיננטית בישראל בעשור האחרון, ביכולתן להפוך את ניירות העמדה המובאים כאן לחיוניים למהלך של חישוב מסלול מחדש ביחסי ישראלים ופלסטינים.