הדתה בישראל
רז סקרבוחנת רז סקר ברזילי אחד מתהליכי העומק המתרחשים בחברה היהודית בישראל, ואשר לו השלכות כבדות משקל על פתרון הסכסוך — והוא תהליך ההדתה. נייר עמדה זה מציג את מאפייניו, מצביע על מעורבותה של המדינה בתהליך זה, ומפנה תשומת לב להשלכותיה של מדיניות ההדתה על תפיסת הסכסוך ועל פתרונות.
בשנים האחרונות נראה שהמילה הדתה, שנטבעה רשמית על ידי האקדמיה ללשון העברית ב-2010, השתלטה על השיח הציבורי (2012 ,Peri), והיא שגורה בשיחות סלון, בטורים בעיתונות, בתוכניות סאטירה ובכתבות מגזין בחדשות. היא צצה שוב ושוב בוויכוחים המערבים סוגיות של הדרת נשים, התבטאויות של רבנים, תוכניות חינוך חדשות, מלחמות על כדורגל או על עבודות רכבת בשבת, גיוס אברכים ועוד. באופן מסורתי נתפסו אירועים אלו תחילה כחלק מהמאבק המוכר בין חילונים לדתיים בישראל, הנוגע בעיקרו לסוגיות ה'סטטוס קוו', והמוסדר לרוב בהסכמי פשרה. יחד עם זאת, התפתחויות שונות, הנוגעות לסוכנים המרכזיים המובילים את השינויים (הציונות הדתית והפוליטיקאים החילוניים מימין), לזירות (כלל המרחב הציבורי) ולאסטרטגיות הפעולה (שינוי הגמוני כולל), מרמזות על שינויים עמוקים ורחבים יותר בתפקידה ובמעמדה של הדת היהודית בישראל, שינויים שלהם השפעות מרחיקות לכת על דמותה ועתידה של המדינה.
כשמדברים בישראל על הדתה מתייחסים לשתי תופעות נפרדות לכאורה, אך קשורות למעשה זו בזו. הראשונה, שממנה עולה כי רבים בקרב היהודים בישראל, בעיקר הדתיים, הופכים להיות דתיים יותר (דו"ח הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מספר 10, 2016-2015; דו"ח מכון גוטמן, 2009, 2011). תופעה זו באה לידי ביטוי בעלייה ביחס החיובי שחשים פרטים מקבוצות שונות באוכלוסייה היהודית כלפי הדת וכלפי שילוב יזום או פסיבי של תכנים דתיים בעיצוב זהותם ובאורחות חייהם. כמו כן, נצפית עלייה במספר האנשים המגדירים עצמם כמי שמידת דתיותם היום גבוהה מזו שבעבר (דו"ח מכון גוטמן, 2009, 2011).