תרחיש − התנאים שיובילו את הישראלים למאוס בסכסוך הישראלי-ערבי
יגיל לוינייר העמדה של פרופ' יגיל לוי עוסק בממד הביטחוני, ומעלה את השאלה אם יש בכוחה של החברה בישראל להצמיח כוחות-נגד שיאתגרו את החשיבה הצבאית המושלת בכיפה בעשרות השנים האחרונות
היש בכוחה של החברה בישראל להצמיח כוחות-נגד שיאתגרו את החשיבה הצבאית המושלת בכיפה בעשרות השנים האחרונות? נייר זה מתמודד עם שאלה מהותית זו, שבה טמון המפתח ליישוב הסכסוך הישראלי-ערבי בכלל, והישראלי-פלסטיני בפרט — בדרכי שלום.
רקע
האתגר להעניק לגיטימציה לשימוש בכוח צבאי לא פסח על ישראל. בעקבות מלחמת יום הכיפורים (1973), ועוד יותר לאחר מלחמת לבנון הראשונה (1982), החלו חלקים בחברה בישראל, בפרט מקרב המעמד הבינוני-חילוני, להפנים את מגבלות השימוש בכוח, בעיקר בעקבות ההפתעה שחוותה ישראל במלחמת יום הכיפורים, לצד הקושי להגיע להישגים צבאיים ומחיר הדמים הכבד שספגה בשתי המלחמות המוזכרות לעיל. הנסיגה מסיני תמורת הסכם שלום עם מצרים (שנחתם בשנת 1979); הנסיגות החד- צדדיות מלבנון הן ב-1985 והן ב-2000 בהשפעת מחאה פוליטית; ההימנעות מדיכוי האינתיפאדה הראשונה (1987–1993) בנשק חם, שהביאה בהדרגה למיצוי היכולת הצבאית, ובכך סללה את הדרך להסכמי אוסלו (1993–1995) — כל אלה הם מביטויי ההפנמה של מגבלות השימוש בכוח. הפנמה זו לוותה בהכרה שלפיה לא רק שניתן למנוע מלחמות באמצעות היערכות צבאית מתאימה, אלא גם שיש להן חלופה מדינית שבכוחה להסיר או למֵתןאיומיםצבאיים.תהליךפוליטיזהאףקירבאתתפיסותיושלהמעמד תרחיש — התנאים שיובילו את הישראלים למאוס בסכסוך הישראלי-ערבי הבינוני הישראלי-יהודי לזה הישראלי-פלסטיני.